חומרים לתערוכה הזו נאספו אצלי, בלי קשר אליה, חודשים ארוכים לפניה. 

סיימתי פרויקט גדול, הרגשתי בתוך ריק, לא מרוצה מהעבודה, מהחיים, מחפשת את הדבר הבא.

החוף "שלי" הפך מוכר מדי וכבר לא גרם לי להרגיש מספיק טוב, עדיין, זה היה הים ש'עשה לי את זה' והתחלתי ללכת לאורך החופים, מאשקלון כשאני שמה לי  למטרה להגיע לראש הנקרה.

במהלך כמה חודשים סופי השבוע שלי היו הליכה בעוד מקטע של הדרך.

בעוד הרגליים הולכות, העיניים רואות, המוח רץ, הרגשתי שוב נושמת, חווה, לפרקים מתרחבת.

 

יש אינספור דרכים לספר סיפור כזה, הנה אחת מהן.

מילים שחזרו על עצמן בדרך הפכו לכותרות, התמונות שבחרתי הן השתקפויות שלהם בעיני.  

אופק, אמונה, שגרה, שחיקה, עוצמה, קשרים, פתיונות וחיים הן המופשטות שבהן.

חפצים שאספתי, פיסות חיים של אחרים בעיבודו של זמן כמו קוטלגו על פורמייקה, אחרים הונחו על אריחים.

במובן מסוים זה סיפור על כל אדם וכל חוף בשפה של ים.

צילום : שמואל בינשטוק