חומרים לתערוכה הזו היו אצלי שנתיים לפניה, סיימתי פרויקט גדול, הייתי בתוך ריק, לא מרוצה מהעבודה, מהחיים, מחפשת את הדבר הבא.

החוף "שלי" הופך מוכר מדי וכבר לא גרם לי להרגיש מספיק טוב, עדיין, זה היה הים ש'עשה לי את זה' ואני מתחילה ללכת לאורך החופים מאשקלון לראש הנקרה.

הרגליים הולכות, העיניים רואות, המוח רץ וכשאני שם אני מרגישה שוב נושמת, חווה, מתרחבת.

יש אינספור דרכים לספר את הסיפור הזה, זו רק אחת מהן.

מילים שחזרו על עצמן בדרך הפכו לכותרות, תמונות שבחרתי הם ההשתקפויות שלהם בעיני.  

אופק, אמונה, שגרה, בלייה, עוצמה, קשרים, פתיונות, פחד וחיים הן המופשטות שבהן.

חפצים שאספתי, פיסות חיים של אחרים בעיבודו של זמן, קוטלגו על פורמייקה, אחרים הונחו על אריחים.

במובן מסוים זה סיפור של כל אדם וכל חוף בשפת הים.