שבת אחה"צ, בחיפושנו חוף לקפוץ אליו במרכז הארץ בלי טיילת, קיוסק והמונים.

הגענו מצפון ובצמידות לתחנת הכוח אורות רבין, רובנו אפילו הצליחו להתעלם להתעלם מהארובות, להנות מהמרחב, מהרוח ומרחש הגלים.

כשחזרתי והראיתי את התמונות, זה היה ילד, כמובן, שקימט את הפרצוף לנוכח העיוות, אל מול הפסטרוליה האפוקליפטית.

ואפילו את החוף הזה מתכננים למשטר.

בתוך שנים בודדות, אם לא נתעורר, גם פה יהיו מגרשי חניה המוניים במרחק של מאה מטר מקו החוף, גזלנים, צפיפות, ושכונה בעורף החוף.

תחושת ה'מחוץ לעיר' הניתוק מציווילזציה, חווית השהיה מחוץ למקום ולזמן שהים מפליא לספק תרודד גם כאן.

הילד הזה כבר לא יוכל לקפוץ בשבת אחה"צ עם ילדיו לחוף כזה בכלל.