visual cast
It's the end of the WORLD as we know it
11 :
תמונות, רסיסי מחשבות ממפגשים עם הסביבה
מספרות את הסיפור של כולנו
העולם המשתנה מצטופף, מזדהם, מתחמם
פיסות מציאות כפסיפס אסוציאטיבי
שכחנו, מרוב עומס ודאגות, שכחנו שחובתם של נבחרי ציבור היא לדאוג לנו ולדורות הבאים לעולם טוב יותר. אנחנו מקבלים כמובן מאליו דברים שאין בהם הכרח, סומכים על איזה 'אם גדולה' או 'אב גדול' שידאגו לאינטרסים שלנו.
לא כך היא, ברגע שאין מודעות ופיקוח על החלטות שלהם, הבחירות שלהם יהיו קלות עבורם ומזיקות עבורנו.
הים הוא שלנו, המשאבים גם, אם נדע ונביע עניין בנוגע להעדפותינו, לא תהיה ברירה למקבלי ההחלטות אלא לקחת אותנו בחשבון.
הצעד הראשון שיבדיל בין המשך איבוד כל אלו לבין שמירה עליהם הוא מודעות.
במהלך שיטוטי הבנתי שזה רק כביכול שמה שאני רואה גלוי לכולם.
זה שם, בחוץ, אבל המבט שלי כולל גם זמן, קריאה ובירור, מכאן נובעת ראיית תהליכים.
כשיצאתי בפעם הראשונה לדרך פחדתי להתעצבן מהזבל שעל החופים, לא העליתי על דעתי שאת אותה הזנחה וחוסר אכפתיות אגלה גם במישורים אחרים, חמורים פי כמה כיון שהם מגובים מערכתית.
מתקני התפלה, תשתית ובסיסי צבא הגוזלים פיסות חוף יקרות מפז מהציבור, צינורות מי נגר שנשפכים חופשי לים, התנהלות הגורמת להתמוטטות המצוק החופי, בניה לא אחראית, מחסור חמור בתכנון לטווח ארוך, נחלים שאינם מגיעים אל הים, זיהומי אויר ומים, ביולוגים וכימיים שכבר עכשיו גורמים לפגיעה חמורה ומדידה במאזן האקולוגי.
יש תחושה של חוסר הכרה בכך שבשנת 2050 צפויים להיות 17 מיליון איש בין הנהר לים
בדף הזה מרוכזות בראשי פרקים חלק מהתובנות, להרחבה פנו לבלוג. מעת לעת אוסיף נושאים ועידכונים.
כבול ציוני
אינו שוקע
מדוזה
מגיפת 'פיתוח' מואץ
צוקים
ומצוקות
תשובה
לשאלה
פלסטיק נפט
ניילנומאניה פלסטיקית
גבול דרומי
זיקים
חבלים
קשרים
אלישבע נץ
חוף הבונים
פסטורליה אפוקליפטית
צפונית לאורות חדרה